לביקורת השנייה שלי החלטתי לכתוב על קלאסיקה. וכאן, בפסקת הפתיחה, אני אמור להזהיר אתכם מספוילרים. אבל זה הסרט הכי מוכר בהיסטוריה, והוא בערך בגיל של ההורים שלי, אז אין אזהרת ספוילרים, תרקדו.
אז אם כבר לעשות ביקורת על קלאסיקה, למה לא על הקלאסיקה הכי קלאסית שיש?
הסנדק, שיצא בשנת 1972, אמנם ארוך ביותר - 3 שעות - ואיטי מאוד, אבל בשביל איכות משלמים, ובקולנוע משלמים עליה בהרבה זמן. הסרט מציג לנו את דון ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו), ראש משפחת הפשע קורליאונה, אשר נמצא במאבק מול ארבע משפחות הפשע היריבות אליו בניו יורק, תוך שהוא משמש כאב מסור ואיש מכובד ביותר, שרק האנשים החשובים ביותר יכולים לקבוע איתו פגישה. הסרט מתחיל בחתונת בתו של דון ויטו, כאשר נכנס לסיפור מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו), הבן הצעיר שהתגייס לצבא בניגוד לרצונו של אביו, ולא קשור לעסקי המשפחה.
הסרט, שמכיל דמויות אייקוניות וחוקר נושאים כמו נאמנות, משפחה וכוח, קיבע את מעמדו בהיסטוריה הקולנועית כאחד מהסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים, ללא שום ספק.
המשחק
מרלון ברנדו בתפקיד דון ויטו קורליאונה
מרלון ברנדו מגלם את דון ויטו קורליאונה באופן פורץ דרך שהופך את הדמות לאייקונית. עם קולו הצרוד, הלסת המוזרה שלו (הוא אשכרה היה כל הסרט עם משהו מוזר בפה ששינה את צורת הלסת שלו) שפת הגוף המיוחדת והנוכחות האינטנסיבית שלו, ברנדו מביא לדמות עומק שאין שני לו. דון ויטו קורליאונה הוא דמות מורכבת, שמצד אחד משליטה פחד וזוכה לכבוד ומצד שני משדרת חום אבהי אוהב ואחראי. כמו לדוגמה בסצנה הראשונה של הסרט - סצנת החתונה - כשכל המשפחה מתארגנת לתמונה משפחתית, חוץ ממייקל שעדיין לא הגיע. דון ויטו אומר לצלם לחכות, וקובע שאין תמונה בלי מייקל. מבחינת דון ויטו - או שכל המשפחה מצטלמת, או שאין תמונה.
או למשל, בסוף הסרט, באחת מסצנות אב-בן הטובות בהיסטוריה, ויטו המבוגר מסביר למייקל את "סודות המקצוע" ומנבא מה יקרה בסוף הסרט כשהם יושבים בחצר ביתם, שותים יין עם רעשי רקע של ציפורים. ויטו מתוודה למייקל שהוא לא מתחרט על שום דבר שהוא עשה, ושהוא בכלל לא רצה שתפקיד ראש המשפחה יגיע למייקל, למרות שבתוך תוכו הוא ידע שמייקל הוא היחיד שראוי ומסוגל לבצע אותו. בארבע הדקות השקטות והשלוות האלו, ויטו - רגע לפני שהוא נפטר - מלמד את מייקל שיעור קריטי להמשך חייו. כאן אנחנו מבינים עוד פעם כמה ויטו חכם ואינטליגנטי, וכמה המשפחה בכלל ומייקל בפרט יקרים ללבו.
ברנדו - באחד מתפקידי חייו - מציג את האינטליגנציה הממולחת של ויטו, את הנאמנות הבלתי מעורערת למשפחתו ודבקותו בקוד כבוד קפדני. מהרגע הראשון שאנחנו פוגשים אותו בחתונת בתו ועד לסצנות האחרונות השקטות שלו, בעת שהוא משחק עם נכדו, הופעתו של ברנדו היא הופעה שמלמדים עליה בבית ספר למשחק. הוא שוקע בתפקיד, ונותן לוויטו כוח בלתי מוגבל ופגיעות נורמטיבית כאחד. דון ויטו קורליאונה של מרלון ברנדו הפך לאמת המידה לגילום בוס מאפיה, והציבה רף גבוה עד כדי בלתי אפשרי להופעות עתידיות בז'אנר. אין ספק שבזכותו קיבלנו את טוני סופרנו (הסופרנוס), ג'ימי קונוואי (החבר'ה הטובים), ו-וולטר ווייט (שובר שורות).
אך בלב הסרט יש בכלל דמות אחרת.
אל פאצ'ינו בתפקיד מייקל קורליאונה
תוך כדי צפייה אנחנו מבינים שויטו הוא לא גיבור הסרט, אלא זהו מייקל קורליאונה, בנו של ויטו, המגולם בצורה מופתית על ידי אל פאצ'ינו.
השינוי המרתק שהוא עובר וקשת הסיפור המלאה שלו, מראה לנו שזה הנושא המרכזי של הסרט. הופעתו של אל פאצ'ינו בתור מייקל היא מדהימה, שכן היא מציגה את הטווח המדהים שלו כשחקן ואת היכולת המטורפת שלו להביא למסך דמויות מורכבות.
מייקל, שהוצג בתחילת הסרט ככבשה השחורה של המשפחה (בשל גיוסו לצבא, נגד רצון אביו), ונראה כאילו שאל פאצ'ינו יצא הרגע מבית הספר למשחק, מתפתח במהלך הסרט לדמות מחושבת וחסרת רחמים, תוך כדי התלבטות האם זו הייתה ההחלטה הנכונה להיכנס לפעילויות הלא חוקיות של המשפחה. פאצ'ינו מציג לנו במומחיות את הקונפליקט הפנימי בתוך מייקל, כאשר הוא מתמודד עם משקלה של מורשת משפחתו שנמצאת בניגוד לערכיו האישיים. באמצעות ג'סטות ותנועות עדינות, הבעות פנים, ניואנסים ומבטים עזים, אל פאצ'ינו לוקח אותנו למסע אל מעמקי נפשו של מייקל, כמו רכבת הרים בדיסנילנד. מתחנה לתחנה מייקל משתנה ואנחנו איתו. אנו עדים לשחיקה ההדרגתית של תמימותו ולהקשחת האישיות שלו כשהוא מקבל על עצמו את דרך האלימות והכוח. במילים פשוטות זה אומר שמייקל עובר תהליך ושינוי של 180 מעלות שבו הוא מתחבר יותר ויותר למשפחה האלימה ופחות לגרסה העדינה שלו מתקופת הצבא.
המשחק של אל פאצ'ינו מעורר הזדהות לדמות (שהיא בהכרח יודעת שהיא רעה. בואו, הוא ראש משפחת מאפיה) שנקלעה לרשת של שחיתות תוך שהוא מהפנט אותנו בנחישות הבלתי מעורערת שלו ובעוצמתו השקטה. הופעתו ב"הסנדק", ובפרט סצנת הטבילה והסצנה האחרונה של הסרט (שתי הסצנות המוכרות ביותר מהסרט), מגבשת את מעמדו של פאצ'ינו כאחד מגדולי השחקנים בדורו ומכתירה את מייקל קורליאונה כדמות בלתי נשכחת בהיסטוריה הקולנועית. לא פחות.
Supporting cast
כל הקאסט נותן הצגה יוצאת דופן. אולי לא באותה מידה, אבל עם הופעות בולטות של ג'יימס קאן בתפקיד סוני קורליאונה הפזיז והלהוט, רוברט דובאל בתפקיד היועץ הבכיר (הקונסילייר) טום הייגן, ודיאן קיטון, שמשחקת דמות מנוגדת לחלוטין למייקל, בתור מושא האהבה שלו, קיי אדמס. כל שחקן ושחקנית מביאים עומק ואותנטיות לתפקידיהם, ויוצרים דמויות מלאות שמרגישות אמיתיות ומציאותיות להפליא, למרות העובדה שהסרט יצא לאקרנים לפני יותר מ-50 שנה.
התסריט
הדרך שבה הסיפור מסופר מאפשרת לנו לשקוע לחלוטין בעולם הכוח, הפריבילגיה והסכנה של משפחת קורליאונה. התסריט של מריו פוזו, שכתב גם את הספר עליו מבוסס הסרט, הוא יצירת מופת של איך מספרים סיפור. פוזו מתעמק בנבכי הפשע המאורגן בניו יורק תוך כדי חקירת נושאים עמוקים של נאמנות, משפחה וההשפעה של שחיתות ורדיפה אחרי כוח על נפש האדם.
ככה כותבים תסריט.
אני מאמין שתסריט טוב מציג נושאים עמוקים או שנויים במחלוקת בעזרת שימוש בדברים מוכרים. בדיוק כמו פה. הסרט הוא סרט מאפיה, אבל זו רק העטיפה. הסנדק הוא סרט עמוק שמתחבט בשאלה מה מוסרי, והאם השינוי שעובר מייקל בסרט הוא שינוי לטובה או לרעה. כמו גם הניגודיות שבין הדימוי הציבורי של משפחת קורליאונה לבין הבחירות המעורפלות מבחינה מוסרית שהם מבצעים בחדרי חדרים. הדיאלוגים חדים, בעלי ניואנסים ומלאים במשפטים בלתי נשכחים שהשתרשו בתרבות הפופ.
"אני אתן לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה…"
והתפוזים! איך שכחתי את התפוזים? התפוזים משמשים מוטיב מאוד מרכזי בעלילה. כל פעם שאנחנו רואים תפוזים, העלילה מתקדמת ואנחנו שמים לב יותר לסצנה. כשדון ויטו נורה בשוק הוא בדיוק במקרה קונה תפוזים, או כשהוא נפטר מדום לב כשיש לו חתיכת תפוז בפה. התסריט בשילוב עם המשחק יוצא הדופן והבימוי הנהדר, מביאים למרקע את אחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים.
רגע, יש לי סיפור מצחיק על הנושא.
אחרי שמריו פוזו סיים לכתוב את התסריט, הוא לא היה בטוח אם הוא מספיק טוב ולכן בחר לקחת קורס מקצועי בכתיבת תסריטים. כשהוא התחיל את הקורס הוא היה בהלם, כיוון ששיעור מספר 1 בקורס היה לצפות ב"הסנדק". כנראה שהוא עשה עבודה די טובה.
הצילום
אם היו מבקשים ממני לתאר את הצילום בסנדק בכמה מילים, הייתי אומר שזו חגיגה ויזואלית לעיניים. השימוש האסטרטגי בצללים ובתאורה נמוכה יוצר אווירה של מתח, ומכניס את הקהל לעולם הסודי והמסוכן של משפחת קורליאונה.
בתחילת הצפייה אמרתי: איך לעזאזל אפשר לראות פה משהו בכלל?". ואז הבנתי שזו פשוט הכוונה. אנחנו, האנשים הפשוטים, לא אמורים לראות את הסצנות האלו. את סצנת החתונה אנחנו רואים בבירור, כולם שמחים וחוגגים, אך כל הסצנות האפלות בחדרי חדרים מוסתרות מפני הציבור, וזה למה הכל מתנהל שם בחושך ובשקט. אפשר לעשות הרצאה של שעתיים וחצי רק על השימוש בתאורה, בצללים ובצבעים בסרט הזה.
הערה מפי צלם (זה אני, בר!): צילום, במהותו, זה האמנות שבשימוש באור - ולא במצלמה. המצלמה קולטת אך ורק אור, והצלם אחראי לעשות בו שימוש נכון כדי לספר את הסיפור שלו. מעבר להעמדת אנשים, בניית פריים (קומפוזיציה), וחשיבה על זוויות מיוחדות (פוזיציה), הכלי המרכזי של הצלם הוא אור. וכאן אנחנו רואים בבירור ששימוש נכון באור יכול לספר סיפור מיוחד מאוד, שהרי אם היו עושים שימוש אחר באור במהלך הצילומים הסרט היה נראה - ובעיקר מרגיש - אחרת.
הבימוי
פרנסיס פורד קופולה בסרט שהפך אותו לגמרי למי שהוא. היכולת שלו להפוך עלילה מורכבת וארוכה לכזו שעוברת די חלק בגרון, היא אומנות בפני עצמה. קופולה מאפשר לשחקנים לגלם באופן מלא את הדמויות שלהם, ולהביא אותנטיות ועומק להופעותיהם. ההבנה והשליטה שלו בקצב ובמתח משאירה את הצופה מעורב לאורך כל הסרט (וזה סרט ארוך. 3 שעות שניראות בהתחלה כמו נצח). הבחירות המכוונות של קופולה כמו למשל שימוש בשתיקה והצבת רגעים אלימים ורכים זה לצד זה, מוסיפות מורכבות ועומק, ומעצימות עוד יותר את ההשפעה הכוללת של הסרט על הצופה. המיומנות ותשומת הלב שלו לפרטים הופכים את הסנדק לחוויה קולנועית סוחפת ובלתי נשכחת.
המוזיקה
הסנדק לא יכול להיות אותו הסרט בלי המוזיקה. המנגינות נותנות רובד אחר לסצנות, והן כאילו מספרות עוד סיפור מעבר למה שאנחנו רואים על המסך. ואי אפשר לדבר על המוזיקה בסנדק בלי המנגינה המרכזית והמוכרת ביותר. אין אדם שלא שמע את המנגינה בצורה כזו או אחרת. כשאנחנו שומעים אותה בפעם הראשונה יש לנו צמרמורת, ומבינים שזה חלק בלתי נפרד מהסרט והצלחתו. והעובדה שהכי הצחיקה אותי - אביו של הבמאי, קר יין קופולה, עזר בהלחנת הסרט. נפוטיזם?
למנגינה הידועה של הסנדק ביוטיוב לחצו כאן
סיכום
לטעמי הדרך היחידה לסכם את הסרט הזה היא משפט אחד: הגדול בכל הזמנים. הסנדק נתן את קפיצת המדרגה הנחוצה כל כך לקולנוע והיווה בסיס לכל הסרטים שהגיעו אחריו, בנוסף להיותו הפריצה הגדולה של אל פאצ'ינו, ובהמשך הסדרה גם של רוברט דה נירו. כמובן שהסרט לא מושלם - בכל זאת הוא צולם לפני 50 שנה ואנחנו שמים לב להמון דברים שלא עומדים במבחן הזמן, אבל זה לא חשוב - זו קלאסיקה על-זמנית והיא תמיד תהיה כזו.
תודה שהקדשתם מזמנכם וקראתם את הביקורת הזו, אני מעריך את זה מאוד.
והכל, במילים פשוטות. די פשוטות. בערך.
תהנו!
הסנדק - The Godfather
שנה: 1972
אורך: 175 דקות
