אני אוהב לחדש ולגוון. ולכן, הפעם, תאמינו או לא, יש אזהרת ספוילרים. הסרט שתקראו עליו בכתבה הזאת יצא ממש בסוף השבוע האחרון וכרגע מוקרן בקולנוע. ובשונה מביקורות קודמות שנעשו על סרטים קלאסיים וישנים, בביקורת הזו אני מנסה לעשות משהו אחר. לכתוב בצורה קצת אחרת.
"אופנהיימר" (2023) מספר את סיפורו של אבי פצצת האטום - רוברט אופנהיימר - איך עלה הרעיון, למה הפצצה הייתה נחוצה, מה היה תהליך היצירה שלה ובמה הוא היה כרוך, מה היו הבעיות הביטחוניות והמדעיות בעניין וכמובן, איך לא, הפיצוץ.
אבל, קודם כל, בואו נעשה סדר. זה לא יהיה שיעור היסטוריה. עם כמה שאני אוהב לחקור ולקרוא על העבר, המון אנשים באים לראות סרט כי הוא טוב ולא בגלל ההיסטוריה שבו, גם אם הסרט עצמו מבוסס על אירועים היסטוריים אמיתיים כמו בסרט שאנחנו מדברים עליו עכשיו.. כאן, כמו בסרט "דנקירק" (Dunkirk), כריסטופר נולאן מספר סיפור אחד גדול וסבוך, שבתוכו יש כמה עלילות שונות שמתרחשות במקומות שונים.
כריסטופר נולאן
ב-"אופנהיימר" נולאן מציג מצד אחד את רוברט אופנהיימר והפיכתו לד"ר בפיזיקה קוונטית, מצד שני את היצירה מאפס של פצצת האטום, ומצד שלישי את השימוע שעושים לו לאחר שמגלים שהוא בעל עבר כביכול קומוניסטי (נזכיר כאן שכל עלילת השימוע התרחשה בשנות החמישים, שיא המלחמה הקרה שבמהלכה קומוניזם היה נחשב לפשע פדרלי).
נולאן הוא במאי שמעדיף לא להשתמש באפקטים ממוחשבים. לטענתו, אם פיצוץ בסרט (לדוגמה) הוא אמיתי, ככה הצופים יתחברו יותר לאותנטיות ולדרמה שהסרט מביא איתו וזה כמובן יגביר את האמינות שלו. קחו למשל עוד סרט בבימויו של נולאן - "האביר האפל" (The Dark Knight) - שם באטמן הופך משאית, והוא באמת הופך משאית. בסרט "בין כוכבים" (Interstellar) נולאן דאג לשתול שדה תירס שלם כדי שיוכל לצלם סצנה בשדה תירס. אבל למה לא למצוא שדה תירס מוכן, אתם שואלים? אני באמת לא יודע את התשובה לזה.
נחזור לסרט שלנו.
אנסמבל השחקנים
נולאן דאג ללהק קאסט מוכשר ביותר מלא בכוכבים הוליוודים כמו קיליאן מרפי ("כנופיית בירמינגהאם") בתפקיד הראשי, רוברט דאוני ג'וניור ("איירון מן", "הנוקמים") בתפקיד לואיס סטרוס, עם תצוגת משחק שלהערכתי תביא לו אוסקר, ומאט דיימון ("להציל את טוראי ראיין", "להציל את מארק וואטני". כל הזמן מצילים אותו) בתפקיד הקולונל הצבאי האחראי על פרויקט הפצצה.
בנוסף, אמילי בלאנט ופלורנס פיו בתפקיד מושא האהבה של אופנהיימר עצמו (כל אחת בזמן אחר), ועוד שמות גדולים בתפקידים די קטנים כמו רמי מאלק ("רפסודיה בוהמית" שזיכה אותו באוסקר) בתפקיד שהייתי רוצה לראות יותר ממנו, וקנת' בראנה ("הארי פוטר וחדר הסודות", "ת'ור", "הרצח על האוריינט אקספרס"), שנותן את האווירה השייקספירית שלו. שחקן שאני אישית מאוד מתחבר אליו.
כל השחקנים האלו נתנו הופעות מרשימות ביותר, ואני מתכוון לזה. אין אחד שלא הוציא את המיטב שהוא יכל מהדמות שלו, למרות כתיבה לקויה לדעתי של הדמויות הנשיות. הרגישו שהן דמויות חשובות מאוד, אבל לא הצלחתי להבין אותן לעומק. לדעתי, הייתה נחוצה פה עוד חשיבה מעבר. הן לא עגולות וללא נפח כמעט בכלל, למעט כמה קטעים בודדים שרואים איך ההשפעה שלהן על הסרט הייתה יכולה להיות מורגשת. ציפיתי ליותר עומק בקטעים שלהן. אותו דבר עם רמי מאלק, שחקן זוכה אוסקר (!), שהתפקיד שלו היה כל כך מינורי, חוץ מקטע אחד בודד, שכמעט שכחתי שהוא היה בסרט. אגב, שלא תבינו לא נכון, הם שחקנים מעולים ומרגישים את זה. לא סתם רמי מאלק קיבל אוסקר על התפקיד של פרדי מרקורי. אבל כשחקן, יש גבול למה שאתה יכול להביא למסך אם התסריט לקוי או לא עמוק מספיק בחלק שלך.
שווה אוסקר
לעומת זאת, מרפי ודאוני ג'וניור נתנו הופעות אדירות, שלדעתי מגיע לכל אחת מהן אוסקר, או לכל הפחות לדאוני ג'וניור. כשהייתי תלמיד במגמת תיאטרון, הבנתי את משמעות תפקיד הבמאי. עכשיו, אני כמובן לא אומר שאני קרוב ליכולותיו ולניסיונו של נולאן, בכל זאת, האביר האפל לוקח בהליכה את ההצגה שעשיתי לבגרות מול כיתות י', אבל תוך כדי עבודה אתה לומד להכיר את השחקנים שלך, בה כל אחד יותר טוב ואיך אתה מוציא מהם את מה שאתם מחפש בצורה הטובה ביותר. האמת, הרגש שמעבר, זה מה שעושה כאן את השואו. נולאן יודע להוציא מהשחקנים שלו את המיטב, כמו שרק אנשים יחידי סגולה יודעים לעשות. רוברט דאוני ג'וניור, שציין בעצמו שזה התפקיד הטוב והחשוב בחייו מראה בדיוק את זה. בכל סצנה הוא נותן את כל כולו - בדיבור, בשפת הגוף, במבטים. ממש הרגשתי את הדמות שלו לאורך כל הסרט. גם כשהוא לא מוציא מילה מהפה, אנחנו יודעים ומבינים מה הוא מרגיש. הוא נותן תחושה שזה אמיתי ולא משחק בסרט.
וכמוהו גם קיליאן מרפי, שנותן הופעה מצמררת בדמות רוברט אופנהיימר. מרפי מראה לנו צד אחר ביכולות המשחק שלו. אם ב"כנופיית בירמינגהאם" ראינו אותו כטומי שלבי, המנהיג חסר הרחמים של הכנופיה, כאן הוא הרבה יותר מתון, ונותן צלילה עמוקה יותר לרגשות ולנשמה של הדמות. בנוסף, זה שיתוף פעולה שישי שלו ושל נולאן, וכמו שציינתי למעלה, נולאן יודע להוציא משחקניו את המיטב. וגם, חשוב להזכיר, שסצנת השיחה שלו ושל אלברט איינשטיין היא אחת הסצנות הטובות והחשובות ביותר בסרט. אני לא אופתע אם גם מרפי יביא אוסקר.
הוא גאון!
כן! גם אלברט איינשטיין הגדול בא לבקר בסרט, וזה באמת מרגש. טום קונטי בתור הגאון הכי גאון שהיה, אמנם עם זמן מסך מצומצם ביותר אבל בכל רגע שהוא על המסך הוא מעלה חיוך. ואם אתם שואלים את עצמכם "איך הוא קשור לפצצת אטום?" אז ככה. חלק חשוב מאוד בסרט הוא עניין התיאוריה לעומת פרקטיקה. תאוריה לעומת ניסוי אמיתי בשטח. בתיאוריה הכל טוב ויפה אבל אחר כך צריך להגיע שלב הניסויים שבו ממש מנסים לבנות את הפצצה האמיתית. וכאן אנחנו מגלים שיש עולם ומלואו שמבדיל בין שני הדברים האלו. תאוריית הקוונטים של איינשטיין היא אחד מעמודי התווך הכי גדולים בפיזיקה של אותה תקופה, וגם של ימינו. רבים טענו שהוא לא באמת ידע ליישם אותה במציאות, עד שהגיע הדור הבא של המדענים אחריו, וביניהם אופנהיימר, שניסו להעזר בה ליישומים בעולם האמיתי.
לכל דבר יש סיבה
כשמדברים על סרט של נולאן, כמו טרנטינו, לכל דבר יש סיבה. כל דבר נאמר בצורה מסוימת, מוצג מזווית מסוימת, נשמע בקול מסוים - כי יש סיבה מאחורי ההחלטה הזאת. כמו שרואים בטריילר, הסרט מחולק לחלק שמצולם בצבע, וחלק בשחור לבן. חצי מהסצנות ככה, וחצי הפוך. אבל למה זה? טוב ששאלתם.
הייתי שמח לענות, אבל אני לא יכול. אני חושב שכל הכיף שבדבר זה לגלות בעצמנו למה זה בנוי ככה. הרי יש דמויות - אותן הדמויות - שפעם הן בצבע ופעם בשחור ולבן. תוך כדי הצפייה אנחנו מבינים מה הסיבה, וזה, לדעתי, אחד הרעיונות הטובים שראיתי מבוצע בקולנוע אי פעם. העובדה הזו נותנת עוד שכבה משמעותית לסרט מלא השכבות הזה.
אפרופו שכבות, דיברנו על זה שנולאן אוהב סיפורים לא ליניארים (לא בקצב אחיד, לא באופן כרונולוגי). וכאן אנחנו ממש רואים שני קווי עלילה שונים מבחינת היסטורית:
- קו העלילה הראשון - מתרחש בערך מאמצע שנות ה-20 ועד להפלת הפצצות על הירושימה ונגאסקי והוא מציג את דרכו של אופנהיימר להיות אבי פצצת האטום.
- קו העלילה השני - מתרחש בעיקר בשנות החמישים, מראה את השימוע של אופנהיימר והעמדתו לדין (פחות או יותר) בשל נטיותיו השמאלניות, קומוניסטיות, והגדרתו כ"סכנה לאנושות".
בשני קווי העלילה האלו יש גם סצנות בצבע וגם בשחור לבן, אז זו לא התשובה שהסתרתי מכם. אני בעצמי הבנתי את הסיבה לכך רק דרך סרטון קצר של גיל גולן ("שובר מסך"), שראיתי לפני הסרט. עשיתי טיפה ספוילרים לעצמי, אבל זה נתן לי ראייה אחרת לסרט והבנתי אותו יותר. עדיין, אני חושב שלא הייתי צריך לדעת את זה לפני, ועדיף היה אם הייתי רואה את הסרט כמו שהוא, ללא ידע מוקדם.
עכשיו, אני רוצה לגעת קצת בקטע אחר. דקה של היסטוריה ותכף נחזור לסרט.
היסטוריה קצרה
לאחר שאופנהיימר ממציא את פצצת האטום הוא כמעט מיד נחשב לסכנה לאנושות, בגלל מה שהוא יצר ובגלל דעותיו הפוליטיות. זה מזכיר לי מישהו אחר, שעזר באופן משמעותי לנצח במלחמת העולם השנייה אבל בשנייה שלא היו צריכים אותו יותר הפכו אותו לשעיר לעזאזל, זרקו אותו לכלבים וסירסו אותו כימית בשל נטיותיו המיניות. אני מדבר כמובן על אלן טיורינג. זה שבלעדיו לא היו לנו מחשבים, ואולי לא הייתה אירופה בכלל.
שני האנשים הללו עזרו בצורה יוצאת דופן לבעלות הברית. אפשר להגיד שבזכות מעשיהם אנחנו כאן היום, אבל ברגע שלא היו נחוצים יותר, האשימו אותם בכל הדברים האפשריים, הפלילו והכפישו אותם בכל דרך אפשרית. אחלה תגמול. מי שרוצה ללמוד יותר על טיורינג, ממליץ לצפות בסרט "משחק החיקוי" משנת 2014.
טוב, די עם ההיסטוריה. הגענו לחלק של העובדות המצחיקות.
לא נכון! מתי?!
העובדה הראשונה, הסרט לא יגיע לסטרימינג (נטפליקס וכדומה) בקרוב, אם בכלל. סרטו האחרון של נולאן, "טנט" (TENET), יצא בעיקר לסטרימינג. נולאן, כמו נולאן, לא התחבר לזה וחושב שאת הסרטים שלו צריכים לראות רק על המסך הגדול. עכשיו, טכנית, הוא צודק. הוא מצלם באמצעות מצלמת איימקס 70 מ"מ עם פילם.
הערות צלם שהוא גם אח: IMAX 70mm Film היא חתיכת ציוד כבד שמצריך אנשי מקצוע מאוד מיומנים כדי להפעיל אותו. השימוש במצלמה הזאת נעשה בעיקר כדי להגיע לרזולוציות גדולות שיתאימו למסכי IMAX, אפילו מבלי להשאיר מלבנים שחורים במסך. המצלמה הזאת צריכה המון אבל המון תאורה כדי לצלם כמו שצריך, ולמרות זאת הטווח הדינמי שלה (HDR) הוא גבוה במיוחד, וזה חשוב מאוד כי הפרטים הכהים והשחורים נראים בה בצורה ברורה מאוד. זו אחת הסיבות לשימוש שלה בסרטים כמו "האביר האפל". מדובר בציוד מיוחד מאוד שמעטים הבמאים שישתמשו בו - ועד כמה שידוע לי נולאן הוא המפורסם ביותר שמשתמש בו.
העובדה השנייה היא שנולאן יצא מההסכם שלו עם האולפנים של האחים וורנר ומיד לאחר מכן הגיעו אליו אולפני הפקה גדולים אחרים עם הצעות להפיק אצלם סרטים. מבין כולם, אולפני יוניברסל הציעו שזה לא יגיע לסטרימינג, נולאן הסכים וקיבל את מה שהוא רצה.
סיכום
אופנהיימר הוא סרט מעולה, למרות היותו מיוחד ואומנותי מאוד, ארוך (3 שעות) ומסובך. מה זה אומר שהוא סרט אומנותי? אופנהיימר משלב כמה ז'אנרי קולנוע, בין היתר פילם נואר בשחור לבן וכדומה. כלומר, מרגישים תוך כדי צפייה שהסרט שונה ומושקע בהרבה מסרטים אחרים. "כבד" יותר, עם עלילה מורכבת יותר. הרבה פחות קליל מ-"האביר האפל" לצורך העניין.
"אופנהיימר" הוא מסוג הסרטים האלו שכדי להבין אותם כמו שצריך חייבים לראות לפחות פעמיים-שלוש. יש כל כך הרבה דברים קטנים וגדולים שמפספסים בפעם הראשונה. אין מה לעשות, בשביל איכות משלמים. וכנראה שאצטרך לשלם הרבה כי הסרט לא יגיע לסטרימינג בקרוב. לפחות יש לי הנחה לחיילים…
מקווה שנהניתם מביקורת שונה, אבל עם אותן מילים פשוטות.
תהנו!
