אוקיי, כאן אני אמור להזהיר אתכם שהולכים להיות כאן ספויילרים ובלה בלה בלה. אז כן, הנה אני מזהיר, מי שלא ראה את הסרט, ממש אבל ממש לא מומלץ לקרוא את מה שכתוב כאן, אלא אם אתם לא הולכים לראות אותו, מה שמאוד חבל, אבל אז אתם כן יכולים להמשיך לקרוא. יחד עם זאת, אם תמשיכו לקרוא, אתם כנראה תרצו לראות את הסרט - מה שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. בקיצור, ראו הוזהרתם.
אז ככה, התכנסנו כאן היום כדי לדבר על אחד הסרטים הגדולים שראיתי, ולאחר המון התלבטויות, הבנתי שהוא פשוט הסרט האהוב עליי ביותר. סרט שאני יכול לראות קטעים ממנו בטיקטוק ולקבל דודא לראות אותו עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם.
ג'אנגו ללא מעצורים. סרטו השביעי של קוונטין טרנטינו שבו הוא מציג לנו עוד מאסטרפיס קולנועי מכל הבחינות האפשריות. במרכז הסרט מוצג ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד בדרכו למכירה פומבית שנתקל בלילה בד"ר קינג שולץ (כריסטוף וולץ), צייד ראשים שמשחרר אותו כי הוא צריך אותו למצוא כמה אנשים שג'אנגו מכיר. לאורך הסרט נוצר ביניהם חיבור ומערכת היחסים שלהם מתפתחת ומתגבשת מאוד, עד לרמה ששולץ עוזר לג'אנגו להציל את אהובתו הילדי מידיו של בעל העבדים הידוע לשמצה, קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו).
המשחק
בסרט יש יותר מדי דמויות ולכן לא אעבור אחת אחת, אלא רק על הארבע החשובות ביותר. אלה הדמויות שעושות את הסרט למה שהוא.
ג'יימי פוקס בתפקיד ג'אנגו
ידוע שג'יימי פוקס לא היה אמור להיות בכלל בתפקיד של ג'אנגו, אלא ויל סמית'. אבל ויל סמית' כמו ויל סמית' לא אהב את הרעיון של הסרט ורצה לשנותו. טרנטינו סירב והביא לתפקיד את ג'יימי פוקס, ועשה החלטה נהדרת. פוקס מגלם את ג'אנגו באופן מדהים. הוא משכנע בכל רגע, גורם לצופה להאמין שהוא באמת עבד שלא יודע קרוא וכתוב ולאט לאט לומד איך לשרוד בתור צייד ראשים כמו ד"ר קינג שולץ. קשת הסיפור של ג'אנגו מראה איך הוא הופך מעבד פשוט עם רצון עז לנקום ולהציל את אהובתו - וגם המון מזל - לצייד ראשים מחונן וערמומי, שמצליח לצאת מכל מצב למרות היותו שחור בזמן מלחמת האזרחים של ארצות הברית. אי אפשר לכתוב דמות כזו יותר טוב ממה שכתוב כאן, ואי אפשר לגלם אותה יותר טוב מאיך שג'יימי פוקס משחק אותה כאן.
כריסטוף וולץ בתפקיד ד"ר קינג שולץ
לא סתם כריסטוף וולץ זכה באוסקר, בגלובוס הזהב ובבאפט"א (שזה תכל'ס האוסקר של הבריטים, כמו שלנו יש את פרסי אופיר) בפרס השחקן הטוב ביותר על התפקיד הזה. הוא ביצע גילום מושלם של דמות מושלמת. האיפור והשיער גורמים לנו לא לזהות שזה השחקן שאנחנו מכירים מ"ממזרים חסרי כבוד" (גם של טרנטינו) ונותנים סוג של דף חדש לדמות. צורת הדיבור שלו, ההגשה של הטקסט, הבעות הפנים ושפת הגוף שהוא מבצע בצורה מדהימה, מוכרים לנו את הדמות הטובה ביותר בסרט. המונולוגים שלו מרתקים ואיך שהוא גורם לכולם להקשיב לו, ובסוף גם לעשות כרצונו, פשוט מדהים.
מיותר לציין שהכי התחברתי לדמות הזו. ד"ר לרפואת שיניים שמשתמש ביכולת הדיבור והשכנוע שלו כדי להשיג מה שהוא רוצה. ואם זה לא עובד, בפעמים הבודדות שזה קורה, יש לו אקדח טעון מוחבא בשרוול. אשכרה. אקדח בשרוול. ככל שמתקדם הסרט אנו רואים איך ג'אנגו לאט לאט הופך להיות קצת שולץ. אם זה בסצנה שהוא הורג את האחים בריטל עם האקדח שמוחבא בשרוול או כשהוא נתפס ומצליח לשכנע את קוונטין טרנטינו (בתפקידו הקצר בסרט) לשחרר אותו, ולאחר שמשחררים אותו הוא הורג את כולם. כמובן. הכימיה בין פוקס לוולץ מהפנטת והם עושים עבודה נהדרת יחד, וכולנו נשמח אם הם ישחקו בעוד כמה סרטים יחד. זה יעשה רק טוב להוליווד.
אבל מה עם הנבל?
לאונרדו דיקפריו בתפקיד קלווין קנדי
לאונרדו דיקפריו באחד מתפקידיו הגדולים, אם לא הגדול ביותר, מגלם את קלווין קנדי, בעל עבדים קר רוח ואכזרי שגר באחוזת קנדילנד. דיקפריו מביא לדמות הזו אכזריות אדירה, עד כדי כך שלא אכפת לו כמה שחורים הוא רוצח, פוגע, משפיל ועוד תיאורים נעימים. הסצנה של ארוחת הערב מראה עד כמה מיסייה קנדי אכזרי, ומעל הכל - כמה דיקפריו התמסר לתפקיד. בסצנה, דיקפריו דופק על השולחן עם ידו ושובר כוס זכוכית. בהתחלה לא כל כך שמים לב לזה, אבל בפועל הוא נחתך ומדמם מאוד. זה לא גורם לו לעצור את הסצנה. להיפך, הוא ממשיך ומשתמש בזה במהלכה, כשהוא מורח את דמו על הפנים של הילדי, אהובתו של ג'אנגו. והכל אמיתי ומאולתר. דיקפריו לא התכוון לשבור את הכוס, וקרי וושינגטון שמשחקת את הילדי, לא ידעה שהוא הולך למרוח את הדם שלו על כל הפנים שלה, ולכן התגובה כלכך אותנטית והסצנה כל כך אכזרית ומשוחקת נפלא.
וכמובן שבסצנה הזו משתתף עוד שחקן גדול - שמופיע ברוב סרטיו של טרנטינו - עם דמות גדולה.
סמואל ל. ג'קסון בתפקיד סטיבן
ככל הנראה הבנאדם השחור המעצבן והמגעיל ביותר בהיסטוריית הקולנוע. סטיבן משמש כמשרתו הזקן של קנדי, וגורף לעצמו מוניטין של איש לבן אף על פי שהוא שחור. הוא מתנהג כלבן אל שחורים, בהתאם לרוח התקופה הגזענית, ומביע הלם כשקנדי נותן לג'אנגו לישון באחוזה "He gon' stay in the big house?!"
לא סתם הוא הדמות האחרונה שג'אנגו הורג בסרט, כדי לתת לנו את הסיפוק המירבי. יש לו כמה משפטים גדולים במהלך הסרט וכמובן שהוא גונב את ההצגה בכל סצנה שהוא מופיע בה. סמואל ל. ג'קסון פשוט שחקן גדול. לדעתי, אחד הגדולים שנראו על המסך, ומעריץ אותו עוד מ"ספרות זולה".
התסריט
כשהסרט המדובר זכה גם באוסקר, גם בגלובוס הזהב וגם בבאפט"א בפרס התסריט הטוב ביותר, אז כנראה שאין יותר מדי מה להוסיף. כל דמות חשובה, עגולה ומובן למה היא שם.
בואו ניקח לדוגמה את ד'ארטניאן, דמות שולית לכאורה, עבד של קנדי שברח כי הוא לא יכול להילחם יותר בקרבות שקנדי מארגן. הכלבים תופסים אותו, וקנדי שואל את ג'אנגו מה לעשות. האם לשמור אותו בחיים, או לרצוח אותו. ג'אנגו, בלית ברירה, אומר שצריך להרוג אותו כדי לשמור על הדמות שהוא משחק בפני קנדי. קנדי מסכים לעצתו של ג'אנגו ומשחרר את הכלבים על ד'ארטניאן. בזמן ששומעים את הצרחות של ד'ארטניאן ברקע, על המסך אנו רואים את שולץ, עם הבעות פנים מחרידות שמנסות להישאר בדמות אבל למעשה הוא לא כל כך מצליח. בסוף הסרט, שולץ מזכיר לקנדי את המקרה ומאמת אותו עם העובדה שאלכסנדר דיומא, הסופר של שלושת המוסקטרים ("ד'ארטניאן" זהו השם של הדמות הראשית בספר), לא היה רואה את המקרה בעין יפה, כיוון שהוא שחור. זה מראה עד כמה שולץ מתעב את קנדי מאז המקרה הזה, ולמה הוא לא יכל להישאר אדיש ועשה את מה שהוא עשה.
ולדעתי, השוט הטוב ביותר בסרט - והתחרות קשה - הוא דיאלוג של 10 שניות בין ג'אנגו לד"ר שולץ, ששולץ מסביר לג'אנגו מה המילה "חיובי" אומרת. או כמו שסרג'יו קונסטנזה אומר, "נו, אז תגיד חיובי..." (כנראה שתבינו אם אתם מעל גיל 50)
נ.ב: אם לא שמתם לב, וכנראה שלא שמתם לב כי רק אנשים עם מלא זמן פנוי מוצאים את הדברים האלו, ד"ר קינג שולץ הוא בעצם רופא שיניים והנבל הראשי הוא קנדי (סוכרייה). טרנטינו במיטבו.
הצילום
ואם כבר בשוטים ופריימים עסקינן, הסרט מלא בצילומים מתוחכמים ויכולות צילום מרהיבות. קלוז אפים מדויקים שמתאימים כמו כפפה ליד במערבונים, סצנות קרב ויריות בסלואו מושן, ועוד אינספור סגנונות צילום מרשימים. למשל, כשדם משפריץ על פרחי הכותנה הלבנים בשדה בסלואו מושן, או קלוז אפ מהיר כשג'אנגו פותח את הטלסקופ שלו, וסצנת היריות בסוף הסרט שהיא פשוט יוצאת דופן, עם המשפט המנצח,
"I count two guns, n*****."
וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר את הסצנה המספקת ביותר בתולדות הקולנוע מאז ומעולם, סצנת מזיגת הבירה. אם אי פעם רציתם לראות גרמני מוזג בירה כמו שצריך, בצורה הכי חלקה ונקייה שיש, כאילו הוא נולד למזוג בירה, זו הסצנה בשבילכם. טרנטינו עבד שעות נוספות על הסצנה הזו ובצדק. היא מושלמת.
אין לי יותר מדי מה לפרט בנושא הזה. אני לא צלם, אבל הסרט הזה פשוט נראה ומוגש מדהים.
הבימוי
קוונטין טרנטינו מציג יכולות אדירות בתור הבמאי. אנחנו יודעים כמה הוא טוב, אנחנו יודעים כמה הוא חכם וכמה הוא יודע לחשוב מחוץ לקופסא הוא מתעלה על עצמו בכל פעם מחדש. אם אלו זוויות הצילום, סוגי האפקטים או היכולת שלו להוציא משחקנים את הטוב ביותר שלהם. טרנטינו לחלוטין נחשב לאחד מהבמאים הגדולים שחיו, יחד עם קובריק, היצ'קוק וקופולה.
לסיכום
ג'אנגו ללא מעצורים הוא סרט על נקמה ואהבה, שמראה איך ג'אנגו הופך מעבד פשוט לצייד ראשים ללא מעצורים. במהלכו אנחנו מבינים שלפעמים הבן אדם הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון, יכול לשנות לנו את החיים, ולפעמים בן האדם הזה נמצא איתנו רק לפרק זמן קצר, אך ההשפעה שהייתה לו עלינו נשארת לעד. אני ממליץ לכל מי שרוצה ליהנות מערב כיפי ולא אכפת לו מדם (בכל זאת, סימן ההיכר של טרנטינו זה אלימות ודם. ראו ערך "Kill Bill") לראות את הסרט הזה. ואם לסכם במשפט אחד - אני כל כך מקנא בכל מי שהולך לראות את הסרט הזה בפעם הראשונה.
אז הגענו לסוף הפוסט הראשון שלי פה בבלוג (שהוא ספק ניתוח ספק ביקורת ספק מאמר) ואני רוצה להגיד תודה לאקדמיה, לאימא ולאבא שהביאוני עד הלום, ולאחי הגדול שפתח את הבלוג הזה. והכל, במילים פשוטות.
תהנו!
ג'אנגו ללא מעצורים Django Unchained
שנה: 2012
זמן: 165 דקות
זמין לצפייה בנטפליקס
