אני פותח את המאמר הזה במילים שחשובות לי מאוד. כן, אני רוצה להראות לכם איך אפשר להיות מסודרים על המחשב, גם אם אף פעם לא הייתם מהאנשים האלה שמסדרים דברים במחשב. כן, אני רוצה להוכיח לכם שגם אם אתם ממש טכנופובים, אפשר לפתח הרגלים טובים עם הטכנולוגיה. כן, זה לוקח זמן, וזה עדיין לא מיועד לכולם כולל כולם, וכן - כמו כל דבר שמתרגלים אליו, צריך להתחיל מהדברים הפשוטים ביותר, מהשלב הראשון ביותר, מהבסיס. מהפתקים.
Cheers לעומס המידע
הפתקים - Notes, איך שאנחנו אוהבים לקרוא להם - הם מאבני היסוד של האנושות. הגזמתי? טוב, ככה לפחות אני מאמין. במהלך חיי סחבתי איתי מחברות ועטים לכל מקום, היו אפילו תקופות שבאופן קבוע שמתי לעצמי פנקס קטן בכיס. הימים האלה כבר אינם כי אני לא בחור בריטי בשנות ה-60 של המאה הקודמת. No offence לכל מי שאופנסד. הפתקים הם אלו שעזרו לי להישאר על הקרקע, On track, שפוי במידה.
בזה הרגע ממש, כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, התלבטתי על מה בכלל לכתוב. תוך כדי החשיבה הבנתי שזה יושב לי ממש מתחת לאף, המחברת שלי. זאת שאני ממלא לאט לאט ובבלאגן שאין שני לו. הדפים מפוזרים, והרצף הכרונולגי נבנה בין שרטוטים, תרשימים, מספרים, לו"זים ומשימות. אם מישהו יסתכל במחברת הוא יחשוב שזה שייך לאדם עם הראש המבולגן ביותר שפגש.
אבל זה לא נכון. יש מוחות מבולגנים יותר.
אני כאן כדי לנסות ליצור טיפה סדר בבלאגן הטכנולוגי שקורה בכל רגע בחיינו. נעזוב רגע לחלוטין את המלחמות הפוליטיות והחברתיות שלנו, אנחנו נמצאים בתוך עידן טכנולוגי עצום שבמרכזו נמצאת הבינה המלאכותית. הטכנולוגיה שעלתה לגדולתה בכלל הציבור רק בשנה האחרונה אבל קיימת כבר עשורים, מככבת בכל בלוג או אתר חדשותי טכנולוגי. התקופה הזאת שבה אנחנו מוצפים במידע, בכלים וביכולות מיחשוביות, מעמיסה עלינו, ואני פשוט מזכיר לעצמי כל יום שעדיין אפשר להשתמש בטכנולוגיה לטובתנו האישית. ליישם מה שעוזר לנו, במקום לנסות להצליח לעקוב אחרי כל הבלגן. בשביל זה הבלוג הזה קיים.
המאמר הזה - והסדרה כולה - מוקדשת למי שרוצה לנסות להתחיל לעשות סדר ברעיונות שלו, בדמיון שלה ובדרכים בהן הוא או היא בוחרים - או בוחרות - לנהל את החיים הדיגיטליים שלהם - או שלהן. למי שמתקשה ואפילו מפחד מהצורה שבה הטכנולוגיה תעשה לו סדר בחיים, אבל עדיין יודעת שזו דרך מעולה להתמודד עם עומס המידע שאנחנו חווים בכל יום בחיינו.
מה ההפך מלשכוח?
בכיתה ז' למדתי את השיעור הראשון והכי חשוב שעד היום למדתי על הזיכרון של המוח האנושי.
ישבתי בכיתה עם עוד כמה תלמידים. קראו לנו "יזמים צעירים". אני לא ממש זוכר איך נבחרנו, ולדעתי פשוט התנדבנו כי זה נראה לנו מעניין וסיפק לנו כמה שעות חופש משיעורי לשון. מה שלא ידענו זה שזה ידרוש מאיתנו לעשות הרבה מאוד עבודה אחרי הלימודים - שבדיעבד מאוד נהנינו ממנה.
ליוו אותנו שלושה אנשי צוות - מורה, מדריכה שהיא סטודנטית למשהו, וסמנכ"ל של אחד המפעלים הגדולים במפרץ חיפה. מטרתנו הייתה לפתח מוצר שעוד לא פותח ולמכור אותו, בעזרת ייעוץ מהמנטורים והרבה מהכוח שלנו כקבוצת תלמידים בכיתה ז' מחטיבת ביניים נשר. פעם בשבוע נפגשנו עם המנטורים כאשר בסוף השנה חיכתה לנו תחרות מול הצוותים מכל רחבי הארץ. בתור בנאדם לא תחרותי במיוחד אני כבר אומר שלא זכינו, כי זו לא הנקודה. התחרות לא הייתה רק על ההמצאה הטובה ביותר אלא גם על הביצוע הטוב ביותר שהוא בעצם ההישג הגדול ביותר שכל קבוצה השיגה בעזרת פיתוח המוצר. היינו צריכים להראות לאן הגענו וכמה הרווחנו. לאף אחד לא היה אכפת מהדרך, אבל ראו עלינו אם היינו גאים במוצר או לא, וזה לבדו סימל אם היינו גאים בעצמנו.
נשאיר בצד את מה שבאמת המצאנו - כי המצאנו - אבל זו לא הייתה המצאה משנת חיים והיא גם לא נמכרה מי יודע מה. עשינו כל אחד בסביבות ה-100 שקל בסוף כל המסע הזה ואז עשינו עם זה ערב פיצה. Point is, עבדנו מאוד קשה. קמנו בבוקר, למדנו בבית ספר, בין לבין השיעורים ובמיוחד אחרי הלימודים אשכרה עבדנו. חילקנו תפקידים, הרמנו טלפונים, ביקרנו במפעלים, גייסנו מימון והרבה עזרה, ויצרנו משהו מאפס. מאפס.
הדבר הזה קרה בגלל העזרה המטורפת שקיבלנו מהאנשים שהיה להם מעט יותר מושג מאיתנו - כי לנו בעיקר היו הורמונים - איך לפעול במצבים כאלה. קיבלנו הדרכות על ניהול מוצר, ושיווק, ומכירות, והכל ברמה שמתאימה לילדים בני 13 (בואו, זו קבוצת תלמידים). אבל מדי פעם כתבתי במחברת שלי משפטים שנחקקו לי במוח.
אחד מהם היה משפט שנאמר בשיעור שבו אף אחד לא רשם כלום על המחברת, וזו הייתה ישיבת סיעור מוחות. ישיבה מאוד מאוד פרקטית, מהדברים שצריך להוריד לביצוע בשטח מיד אחרי שמסיימים את המפגש הנחמד הזה. ועדיין, אף אחד לא כתב כלום. לא במחברת, לא במחשב. ואז קם המנטור שלנו, הסמנכ"ל של המפעל ההוא, ואמר "אתם צריכים לדעת משהו", ואחרי פאוזה דרמטית הוא המשיך, "ההפך מלשכוח זה לרשום."
ושם זה נחקק לי במוח. בדיוק שם, שההפך מלשכוח זה לרשום. זה כל כך הגיוני.
קחו דקה לחשוב על זה.
הפתקים שיצילו אתכם
חלק מאיתנו לא אוהב לכתוב (בעט) אז היום אני מציע תחלופה לא כל כך מקובלת בעולם המודרני: תכתבו בטלפון. תכף נדבר על זה בהרחבה, אבל קודם תנו לי לעזור לכם עם רעיון אחד נחמד שעזר לי מאוד - שתמיד תהיה איתכם מחברת. גם אם אתם לא משתמשים בה, שימו לכם בתיק מחברת, למה לא בעצם? אם תהיו ברכבת או בפגישה משעממת וימאס לכם לגלול בפיד, נסו לפתוח את המחברת ולצייר בה. אני שם אותה ממש ליד המקלדת שלי ככה שלפעמים זה עושה לי חשק לכתוב דברים בלי שהתכוונתי (כי זה נגיש), לשרטט בלי שחשבתי (כי לראות ויזואלית מאוד עוזר לי), ולרשום מספרים שאני צריך לזכור לרגע (כי זה ליטרלי בין כפות ידיי). דף ועט זה אחד הדברים הכי חשובים שיש לי על השולחן (מיד אחרי המחשב כמובן).
המוח שלנו לא בנוי לזכור
הפתקים הם הפתרון לשמירה בזיכרון שהוא לא המוח שלנו. הפתקים מאפשרים לנו לרשום, לשרטט או לצייר כל דבר שאנחנו רוצים שישמר אבל לא רוצים לבזבז עליו מקום במוח. ואם לא אהבתם את ההגדרה של "מקום במוח", אז תחשבו על זה שאתם פותחים לעצמכם עוד מוח, עוד מאגר מידע, בו אתם יכולים לשמור כל דבר מבלי הגבלה של מקום, עם היכולת לחפש בתוכו בדיוק את מה שרציתם למצוא. זה משהו שממש קשה לעשות עם המוח שלנו, כי כמו שדיוויד אלן - מחבר הספר (והתורה) Getting Things Done - אמר:
"Your mind is for having ideas, not holding them.”
אני מאמין באמרה הזאת באמונה שלמה.
אנחנו צריכים לסדר את המידע שלנו במקום אחר, מסודר יחסית ועד כמה שניתן, פשוט כדי להישאר בפוקוס על החיים שלנו.
כשאנחנו הולכים לסופר עם רשימת קניות, לרוב הרשימה הזאת תהיה רשומה בטלפון. ואצל מרבית האנשים היא תהיה רשומה בוואטסאפ. למה, בעצם? האם זה נוח לעבור על הרשימה 1896 פעמים במהלך הקניות מלמעלה למטה כי העיניים שלנו לא יכולות למחוק את מה שכבר לקחנו מהמדף? הרי את מה ששמנו בעגלה אנחנו לא יכולים למחוק מההודעה. זה מעצבן, זה מבלגן את העיניים, את המוח, ויש לזה פתרונות.
אפשר פשוט להשתמש בתוכנת פתקים. לרובנו יש אותה כבר על הטלפון. אודה ואומר שאת אפליקציית Notes של אפל אני לא מכיר ובקושי השתמשתי, אבל אני יודע שהיא מאוד טובה, ואני מאמין שרוב הטיפים שאני אתן פה יהיו תקפים גם לה. לגבי אנדרואיד, יש המון אפליצקיות שמתאימות לדברים האלה והאמת שהעיקר הוא ממש לא באיזה כלי אתם משתמשים אלא איך - ואם בכלל - אתם משתמשים בו. באופן אישי, אני משתמש באפליקציית Keep של גוגל. כבר שנים שהיא מלווה אותי והיא מכילה דברים שאני לא יודע איך ארגיש אם אגלה אותם. זכרונות עבר ושיט כזה.
שוב, הנקודה היא לא באיזה כלי אתם משתמשים. תשתמשו במה שנוח לכם.
Keep לא מכילה את כל החיים שלי, כי יש לי עוד מקומות שבהם הם מנוהלים, אבל היא לחלוטין אחת העיקריות, כולל רשימת קניות שאני משתף עם בת הזוג שלי וככה אנחנו תמיד יודעים מה חסר בבית כי אנחנו תמיד מעדכנים את אותה הרשימה. אני מחזיק שם רשימות של הרעיונות שלי, רעיונות לפוסטים כאן בבלוג, תקצירים והסברים לרעיונות, התחלות של מחשבות וחשיבות, כתיבה מהירה שאני רוצה שתשמר כתובה איפשהו גם אם אני לא אגע בה אחר כך יותר לעולם, ואפילו סקאצ'ים לאתרים שאני רוצה לבנות.
הפתקים שלי מתויגים לפי נושאים - למשל רעיונות לפוסטים יתויגו תחת "מילים פשוטות" - אבל יש הרבה שיטות תיוג שאפשר להשתמש בהן. אני יכול לבחור את התיוג של הפתק ברגע שאני כותב אותו ככה שכל פתק ילך למקום המתאים לו עוד לפני שהתחלתי לכתוב אותו. זה עדיין לא אומר שכל הפתקים שלי מתויגים. ה-Keep שלי מלא בזבל שאני צריך לסנן, אבל לגבי רובו אני ממש שמח שהוא נמצא שם. מן שקט נפשי שהמוח שלי מקבל בחינם מבלי להתמודד עם שום דבר. הכל מאוחסן שם.
איך לעבוד עם פתקים
פתקים הם עולם ומלואו. בכלל, כל דבר שאפשר לכתוב עליו הוא עולם ומלואו. מרשימת קניות ועד סיפורים קצרים - אפשר לכתוב בהם הכל. הארי פוטר נכתב פעם ראשונה על מפיות בבית קפה. אבל היום אני לא מצפה מאף אחד ללכת עם פנקס פתקים או מפיות בכיס.
הדיגיטציה עוזרת לנו לעשות סדר בכל מה שאנחנו כותבים או רוצים לתייק. בעבר, היינו עושים את זה בקלסרים. מקדישים את שישי בצהריים כדי לנוח ולסדר את הטפסים של השבוע האחרון - ככה לפחות היה אצלנו - אבל היום אני יכול להיכנס לאפליקציה ולבחור את הלייבל (תווית) שתחתיו אני רוצה לשים את הפתק. כל פתק שאני רושם יכול להיות מתוייג עם תווית משלו. ואגב, גם כשאני אחפש אותו לפי השם או אפילו מה שכתבתי בו, הוא יופיע לי מיד.
שיטת PARA לסידור החיים שלכם
אם הייתם נכנסים לתוך האפליקציית פתקים שלי הייתם רואים בלאגן אטומי, גם בפתקים וגם בתגיות שלהם. התירוץ הוא שזה "מסודר בדרך שלי" אבל בפועל יש לי שם המון דברים שהייתי רוצה שיהיו מסודרים כמו שצריך. אני נוטה לסדר דברים לפי נושאים - למשל בלוג, טיולים, ביטוחים ויש לי אפילו תגית של "לפני השינה" שבה אני כותב דברים לפני שאני הולך לישון - אבל בואו נדבר קצת על דרך יותר טובה לעשות את זה.
בספרו Building a Second Brain, המחבר טיאגו פורטה מסביר על השיטה שעליה הוא ממליץ לסידור הדיגיטלי של החיים שלנו. לפי השיטה שלו שקיבלה את ראשי התיבת PARA, אפשר לתייג כל פיסת מידע בחיינו לפי ארבע קטגוריות עיקריות:
- P - פרויקט (Project): מיועד לדברים קצרי טווח בחיים או בעבודה - ובתכלס בכל דבר שעובר עליכם - שעליו אתם עובדים ברגעים אלו. למשל פוסט שבועי לבלוג.
- A - אזור (Area): מיועד לדברים ארוכי טווח שמנוהלים בחייכם לאורך זמן. זו קטגוריה שבה נאחסן תחומי אחריות גדולים יותר כמו למשל תחזוקת הבית, טיפול בבעל החיים שלנו וכדומה.
- R - משאב (Resource): כל דבר שעשוי לשמש אותנו בעתיד, מהדברים שמעניינים אותנו, תחומי עניין שפיתחנו ונרצה לזכור או נושאים אחרים שחשוב לנו לשמור ולחזור אליהם בעתיד.
- A - ארכיון (Archive): כל דבר שאינו פעיל מתוך שלושת הקטגוריות האחרות.
הרעיון העיקרי מאחורי שיטת PARA אומר שהדברים יכולים לזוז ממקום למקום באופן שזורם עם החיים שלנו. השיטה היא פשוטה אך גמישה מאוד וכשמאמצים אותה רואים כמה נוח זה יכול להיות. בואו נרד קצת לעומק.
פרויקטים
זו הקטגוריה בה יכולים להיות כל הדברים שאנחנו עושים ברגעים אלו. למשל, חלק מהפרוייקטים העכשוויים שלי הם כתיבת מאמר על ניהול חיים דיגיטליים, עיצוב מחדש של הבלוג, סידור קבצי אקסל בעסק שלי, ועבודה על כמה אתרי אינטרנט. בתוך כל פרויקט כזה יש את המשימות הקטנות שנגזרות ממנו.
אזורי אחריות
האזורים שלנו הם בעצם פרויקטים בראייה רחבה יותר. הם התמונה הגדולה. למשל אם התפקיד שלי הוא להיות עורך וכותב בבלוג, אז אחד מאזורי האחריות בחיי הוא הבלוג. אזורי אחריות בעבודה שלנו יכולים להיות שיווק, כוח אדם, מחקר ופיתוח וכו'. אזורי אחריות בחיים האישיים הם בריאות, כספים, ילדים, המכונית שלנו, הבית וכיוצא בזה. תחת כל אזור אחריות יהיו הפרויקטים השייכים לו. כך נבנית ההירכיה.
משאבים
אלה הם כל הדברים שיכולים לשמש אותנו עם הזמן, או תוך כדי עבודה על כל אחד מהאזורים והפרויקטים שלנו. למשל, אם אני מעצב אתרים, חלק עיקרי מהמשאבים שלי יהיו ספריות של עיצוב גרפי וכלי פיתוח אינטרנט. אני גם אוהב לטייל, אז משאב נוסף הוא יעדים שהייתי בהם וטיולים שאני רוצה לעשות. עם הזמן אני מוסיף מידע לתוך כל משאב שפתחתי ועם הזמן נבנית לי ספרייה שלמה של דברים שאני פשוט לא צריך לזכור כי הם כתובים ושמורים במקום אחד. כשאני אשב לתכנן את הטיול הקרוב הבא, אני אשלוף מתוך רשימת המשאבים שלי את החומר הרלוונטי עליו ואעביר אותו לפרויקטים. מיד לאחר הטיול הפרויקט יעבור חזרה למשאבים.
הארכיון
זה המקום שיכיל אזורי אחריות, פרויקטים ומשאבים שאני כבר לא צריך ולא משתמש בהם. פרויקטים שסיימתי, או אזורים שכבר אינם תחת אחריותי וכל משאב שכבר אין לי בו צורך - יכנסו לארכיון. כך אני גם לא מאבד אותם, וגם שם אותם במקום רחוק מהעין ושאינו מפריע לי.
שימוש יומיומי בשיטה
השיטה של BASB היא שיטה טובה אבל היא הולכת מ-0 ל-100 בצורה דיי מהירה. היא ישר מכריחה אתכם לפתוח תקיות ולהתחיל לחשוב לאן להכניס כל דבר. יש מאחוריה הגיון אדיר, וטיאגו פורטה עשה כאן עבודה מדהימה בתכנון שלה - אחרי המון שנים של ניסוי וטעייה - והוא משתף על כך בספר שלו וגם בעמוד היוטיוב שלו. אם השיטה עניינה אתכם, אני מאוד ממליץ.
בשניה הראשונה שאני פתחתי את ארבע התקיות האלה - פרויקטים, אזורי אחריות, משאבים וארכיון - והתחלתי לסנן לתוכן את הדברים שלי, הבנתי את ההגיון. היה מאוד קל לעשות את זה, אבל זה דורש תשומת לב. אני חושב שצריך להגיע לשם, כי זה עושה סדר מופתי, וזה שונה לחלוטין מהשיטה שאני עובד בה ברוב הפתקים שלי שהיא תיוג לפי נושאים.
תיוג לפי נושא - כמו למשל פתק על פוסט לבלוג שיתוייג תחת מילים פשוטות - היא שיטה שבה הדברים יכולים ללכת קצת לאיבוד. הנושא שלי הוא לא הבלוג, אלא הבלוג הוא המקום בו אני אשתמש בפוסט שאני כותב. המשמעות היא שיש לי אזור בחיי שנקרא "בלוג מילים פשוטות", ותחתיו יש לי פרויקטים כמו כתיבת פוסטים, ושם הפתקים האלו צריכים להיות. בפועל, אם הייתי מסדר כך את כל הפתקים שלי הכל היה נראה הרבה יותר הגיוני.
יחד עם זאת, בגלל שהדברים מתויגים לי לפי נושאים, אני יכול להתחיל להשתמש בשיטת PARA בהליך יחסית מהיר כאשר אני אסדר את הנושאים האלה לפי פרויקטים, אזורים ומשאבים. לכן, ההמלצה שלי היא קודם כל להתחיל לתייג את הפתקים שלכם בשיטה שאתם רואים לנכון. כתבתם פתק - שימו אותו תחת תווית או קטגוריה מסוימת שיכולות להכיל תחתיה עוד דברים (התווית של "מילים פשוטות" יכולה להכיל תחתיה עוד המון דברים מעבר לפוסטים, רעיונות לעיצוב חדש למשל), וככה אני לא אפתח לייבל חדש לכל פתק חדש שאני אכתוב. בקיצור - תתחילו לתייג את מה שאתם כותבים, ואל תזרקו את זה סתם ככה לחלל האפליקציה. אחרת קשה מאוד לעקוב אחרי זה בעתיד, ואם אתם כתבני פתקים גדולים אתם מהר מאוד תאבדו את הפתקים שלכם איי שם בתחתית הערימה הדיגיטלית הבלתי נגמרת.
הדבר החשוב מכל
לפני שאתם מתחילים לתייג, תתחילו לכתוב. תנסו לפתח לעצמכם הרגל של כתיבת הדברים החשובים בחיים שלכם בפתקים ארוכים או קצרים כדי שפשוט יהיו קיימים. הפעולה היא נטו פתיחת הטלפון וכתיבת פתק, לא יותר מזה. זה יכול להיות ציטוטים מצחיקים של הילדים שלכם או רעיונות לסטארטאפ המצליח בעולם. כולנו חייבים פתקים. תעשו את זה, ואל תשכחו לתייג אותם, זה עוד שני קליקים מקסימום.
שיתוף פתקים
יחד עם היכולת של הטכנולוגיה לסדר לנו את החיים תחת קטגוריות ולייבלים ויכולות חיפוש מתקדמות, הדיגיטציה הזאת עוזרת לנו לשתף את מה שנרצה עם מי שנרצה. כמו רשימת הקניות שדיברתי עלייה קודם, שהיא תמיד תהיה מעודכנת כי גם אני וגם בת הזוג שלי משתפים את אותה הרשימה, כך אפשר לעשות עם דבר אחר שנרצה לשתף.
בבלוג שלי אני משתף מאמרים עם אנשים שעוברים וקוראים אותם לפני שאני מפרסם. אח שלי משתף אותי במאמרים שהוא כותב כדי שאני אעבור עליהם. אני משתף כל מידע שיכול להועיל אם יהיה נגיש לכמה אנשים, וכל זה על מנת לחסוך זמן ולייעל עבודה אצל כולם. מספרי חשבון בנק זו דוגמה מצוינת, כי זה משהו שכולם שוכחים, ואם זה כתוב בפתק אחד שמשותף בין כמה אנשים שצריכים אותו על בסיס קבוע זה חוסך הרבה מאוד שאלות ובעיקר זמן.
מזערו סיכונים, אל תשימו סיסמאות בפתקים
ועם זאת, יש דבר אחד שאני רוצה לדרוש מכם לא לשים בפתקים, בעיקר לא בפתקים משותפים, והוא הסיסמאות שלכם או כל מידע רגיש אחר שאין סיבה שמישהו אחר ידע אותו. המקום של הדברים האלה - מסמכים רגישים, כרטיסי אשראי וסיסמאות - הוא בכספת. אבל לפני שאתם קונים כספת ומקבעים אותה לקיר שמאחורי הארון כדי לאחסן שם את כל הסיסמאות שלכם, תדעו שגם הכספת הזאת יכולה להיות דיגיטלית לחלוטין, והמונח המקצועי שלה נקרא "מנהל הסיסמאות", Password Manager, ועליה נדבר בפרקים הבאים.
לסיכום
החיים עם פתקים הם חיים אחרים. אתם לא מבינים כמה רגוע אני מרגיש ברגע שיש לי רעיון שיצא מהמוח שלי לתוך פתק. אני יודע שלא משנה מה, אני יכול לפתוח אותו מחר בבוקר ולהתחיל לעבוד עליו. יקח כמה שיקח, הפתק תמיד יהיה שם. אפילו לפני שלב התיוג, מרגיע אותי לדעת שהוצאתי מהמוח שלי מידע שאני רוצה לשמור אותו, פשוט כי המוח שלי לא נועד לשמור את המידע הזה, הוא נועד לעבד אותו.
יחד עם זאת, כולנו בני אדם, ואף אחד מאיתנו לא יוריד לכתב כל דבר שיש לנו בראש, ותמיד ניתן למוח שלנו לזכור דברים. זה בסדר, אף פעם אין מאה אחוז. עם זאת צריך לזכור: כל דבר שאנחנו רוצים לזכור, יש סיכוי גבוה שנשכח, ולכן כדאי שנוריד אותו לכתב כמה שיותר מוקדם.
כמה פעמים יצא לכם לומר "כן, מחר בבוקר אני אעשה מחקר קטן על הרעיון שעלה לי לראש ויכול לעשות מליונים." אבל למחרת בבוקר שכחתם לגמרי מה היה הרעיון? הפתרון פשוט - קחו את הטלפון שלכם, תכתבו את הרעיון על פתק תחת לייבל של "רעיונות לעשות איתם משהו", ולכו לישון. מחר בבוקר הוא עדיין יהיה שם.
הבונוס הוא שכנראה גם תשנו יותר טוב.
